שורדי שואה מעוטף עזה וצפון הארץ: "חוויתי שואה שנייה באוקטובר"

ישיבה מיוחדת לציון יום השואה והגבורה בהשתתפות שורדי שואה מעוטף עזה וצפון הארץ, שפונו מבתיהם בשבעה באוקטובר

ע"פ נתוני הרשות לזכויות ניצולי השואה, חיים היום בישראל 133,362 ניצולי שואה ונפגעי התנכלויות אנטישמיות בתקופת מלחמת העולם השנייה. גילם הממוצע של השורדים עומד על 87.

בפתח הדיון אמרה יו"ר הוועדה, ח"כ מירב כהן:

"את הוועדה הקמנו לראשונה מתוך הבנה שאלה השנים האחרונות שאנחנו יכולים לשרת את האנשים היקרים האלה. לצערי אנחנו נפרדים מעשרות שורדים בכל יום. כמעט 15 אלף שורדים נפטרו בשנה האחרונה וזה תמרור אזהרה לכולנו לפעול לרווחת השורדים. 2,000 שורדים פונו מביתם עקב המלחמה. שורד השואה משה ריידלר ז"ל נרצח במתקפה, ושורד הפרהוד שלמה מנצור מכיסופים נחטף לעזה, ועוד שורדים נוספים שהנכדים שלהם נחטפו, נרצחו או נפלו מאז השביעי באוקטובר."

שורד השואה מיכאל קופרשטיין, סבו של בר שנחטף לעזה מהמסיבה ברעים:

"עברתי את השואה הגדולה ביותר שהייתה. בוקר אחד מוקדם שמענו פיצוצים בעיר שבה חייתי במולדובה. הבניין התחיל ליפול ואמא הצילה אותי. עלינו לרכבת ולאחר כמה ק"מ המטוסים פיצצו את הרכבת ורוב היושבים נהרגו. הצלחנו לברוח ורצנו ליער. אמא לא הספיקה לקחת מים ואוכל, דפקנו בדלתות של אנשים שגרים בדרך והם סגרו את הדלתות בפנינו ואיימו עלינו שהם יקראו לצבא. ככה הסתובבנו במשך שבועות. אכלנו את מה שמצאנו על האדמה. סבלתי מקור, רעב וצמא. ב-1943, כשהצבא האדום הצליח לשחרר את סטלינגרד, אספו את הילדים ושלחו אותנו לסביר. שנה וחצי לא ראיתי את אמא שלי. חזרנו לצ'רנוביל. את אבא שלי לא ראיתי 10 שנים, לא ידענו מה איתו ואיפה הוא. הסתבר שהוא ישב בכלא 10 שנים בכלא הסובייטי רק בגלל שהוא נפל בשבי הגרמני בזמן המלחמה."

מיכאל ביקש להתייחס גם לסיפורו של נכדו בר: "הנכד שלי מצוין, חברמן. שירת בצבא ונותר לו חודש להשתחרר מהצבא. הוא אבטח את המסיבה. בשש וחצי, אשתי ביקשה לדבר איתו. הוא ענה ואמר שהכל בסדר. אבל הסבתא שומעת שמישהו לידו צועק שיש רקטות שנופלות עליהם והשיחה נותקה. ומאז לא הצלחנו להשיג אותו. הבת שלנו חיפשה אותו בכל בתי החולים, התקשרנו לצבא ולמשטרה שלא עזרו לנו. לא רצו להראות לנו את הסרטונים והתמונות שהופצו שרואים אותו קשור והוא צועק את השם שלו. את הסרטונים האלה לא קיבלנו מהצבא אלא מהטלגרם. הוא עבד כדי לסייע לפרנס את המשפחה ואת האחים שלו. אנחנו לוחצים ומבקשים לשחרר אותו, אבל אין מידע עליו. חבר של בר אמר לו לברוח, אבל בר היה חובש ובחר להישאר ולטפל בפצועים במסיבה. הספיק לפנות שלוש פעמים פצועים למושב פטיש עד שניתפס."

השורד ישראל מילה

מילה, נולד באתונה ב-1941, נמסר ע"י אחותו הגדולה למנזר – שם טיפלו בו במשך למעלה משנה. ישראל גר בעין הבשור שבעוטף עזה למעלה מ-40 שנה. הוא מפונה מביתו מאז תחילת המלחמה: " בשנת 41 התחילה הפלישה ליוון. הם התחילו בסלוניקי, ושם הם השמידו כמעט 90% מיהודי סלוניקי ואת מרבית משפחתי. בשנת 43 הנאצים נכנסו לאתונה מתוך כוונה לבצע שם את מה שעשו בסלוניקי. הייתי הילד החמישי והקטן בבית. ערב אחד נשמעו דפיקות בדלת ועמד שם קצין גרמני שחייב את אבא להתייצב במשרדי הגסטפו למחרת. היה ברור לנו שאם הוא הולך לשם הוא לא חוזר. ולכן התחלנו לברוח, והתחמקנו מהמקום והסתתרנו אצל חבר של אבא. מאוחר יותר גילינו שהנאצים הוציאו להורג את החבר הזה ואת משפחתו. היו משפחות שהסכימו להסתיר יהודים, אך לא כולם הסכימו להסתיר ילדים קטנים, ולכן את אחי ואותי שלחו למנזרים שונים. אותי שלחו למנזר שאליו היו מגיעים זוגות מידי שבוע כדי לאמץ את הילדים. אחותי דאגה בכל פעם שלא יאמצו אותי. תחשבו על ילד בן 3 שנמצא במקום לא מוכר והוא לא מכיר אף אחד. זאת סיטואציה בלתי אפשרית."

שורד השואה שלמה כהן

נולד בשנת 1934 בטרנסילבניה שברומניה. בתחילת המלחמה הוברח יחד עם אחיותיו לבית יתומים בבודפשט, ולאחר מכן נלקח לגטו ואביו נשלח למחנה עבודה. את האב פגשו רק כאשר עלה לארץ. מתקופתו כקצין בצבא שלמה גר בנגב המערבי, ובעברו היה אחראי ביטחון של אזור רחב של ישובים בעוטף. הוא גר בעמי עוז שבעוטף עזה ומפונה מביתו: הסתתרנו בבית יתומים יהודי. "הגרמנים הרגו את אמא שלי מיד לאחר שילדה תינוק. הסתתרנו בבית יתומים בנפרד מהאחיות שלי. הגרמנים פלשו לשם ושלחו אותנו לגטו. משם הובלנו יום אחד לנהר הדנובה. קילומטרים שלמים של יהודים. במשך יום שלם הם ירו בקבוצות של 20 יהודים בכל פעם לתוך הנהר. כשהגיע תורי ותור האחיות שלי, החזקתי בידיים שלהן והן בכו. פתאום שמענו שצועקים לחזור חזרה לגטו. בדרך חזרה מטוס רוסי הטיל פצצה, ניצלתי את המצב וברחתי עם האחיות שלי חזרה לבית יתומים. כשנגמרה המלחמה עליתי לארץ. באוקטובר נשארתי לבדי ביישוב עם אקדח טעון, אין לי מקלט או ממד. פוניתי למלון באילת רק לאחר שבועיים ומשם הגעתי לבית אבות בבאר שבע. מצפים לימים טובים יותר שנוכל לחזור לביתנו."

השורד פרץ סבח

נולד בשנת 1937 באלג'יר, שם סבל מהצקות של המוסלמים המקומיים ומרעב ששרר באותה התקופה. ב-7.10 היה בביתו בשדי אברהם. מתחילת המלחמה הוא מפונה מביתו. "אני זוכר בעיקר את תחושת הרעב כילד. נאלצנו לחלוק ביננו את מעט האוכל שהיה. כשהייתי בן 6, נחתו בנות הברית באלג'יריה והצילו אותנו מהגרמנים. בשבעה באוקטובר חוויתי טראומה עצומה, זה היה שואה עבורי. חשתי תחושת פחד וחוסר וודאות. בשבת ההיא בבוקר התעוררתי לרעש של הפצצות וירי, לא היה חשמל ולא יכולתי להתקשר כדי לברר מה קורה. נעלתי באמצעות מוט את דלת הממד. ככה הייתי במשך יומיים, ללא חשמל וללא תקשורת. הייתי עם מעט אוכל ומים. עד שבזכות המשפחה שלי הגיעו אליי כוחות הביטחון לשחרר אותי לרכב חילוץ. לא הספקתי לקחת שום דבר איתי".

שורד השואה נחום אסטיס

בן 85 יליד קייב. כשהיה בן שנתיים התחולל הטבח בבאבי יאר. 14 בני משפחתו נרצחו בטבח . הצליח עם האימא והסבתא ואחיו שקטן ממנו:

״במשך יותר מחודש ברחנו. הזיכרונות הכי חזקים שלי היו בעקבות הרעב החזק, המשפחה שהסתירה אותנו רצתה להרוג את הכלב שלהם כדי שנשרוד, ואני כילד קטן לא רציתי שיהרגו כלב. אבל בזכותו הצלחנו להחזיק מעמד. זה נס שאני פה. בזכות אמא שלי שעבדה כל היום כדי שיהיה לנו מה לאכול. כל שנה הולכים לעולמם אלפי שורדי שואה, מה שאומר שעלינו להזדרז ולאפשר לכולם לספר את סיפורם לצורך המאבק בפשיזם. באוקטובר היינו עדים לפשעים איומים שהעלו אסוציאציות לעבר. שוב פגעו ןהרגו יהודים וזה פגע בתחושת הביטחון של כולנו, אבל מה יגידו שורדי השואה? רבים אומרים שאין מה להשוות את אירועי אוקטובר לשואה, אבל זה היה גרוע לא פחות".

אסור לנו לשכוח את זוועות השואה ואת החשיבות של המאבק באנטישמיות ובכל צורות הגזענות.