הגוף לא אויב: הוא השותף המרכזי בעבודת ה'

פרשת חיי שרה מקבלת זווית מפתיעה בשיחה של הרבי מלובביץ: הפסוק "ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון" אינו עוסק רק במות האמהות, אלא בחיבור העמוק בין הגוף לנשמה.

על פי דברי הרבי, "שרה" מסמלת את הגוף ואילו "אברהם" הוא הנשמה. ברגע שהאדם נפרד מהעולם, הגוף, המורכב מארבעת היסודות, "קריית ארבע" נשאר מחובר לנשמה, וזו בוכה עליו משום שהקשר ביניהם אינו מסתיים.

למה הנשמה צריכה להקשיב לגוף?

כאן עולה שאלה יסודית: אם הגוף הוא "שרה", כיצד התורה אומרת "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"? מדוע שהנשמה הרוחנית תשמע לקול הגוף החומרי?

הרבי מביא את פתגם הבעש’’ט על הפסוק "כי תראה חמור שונאך", החמור, החומריות, נראה בתחילת חיי האדם כמו אויב. הגוף "רובץ תחת משאו", ו"משא" זהו עול התורה והמצוות, שאמורים דווקא לטובתו. למרות שהמצוות נועדו לזכך אותו, הן נחוות עליו כעומס.

המצוות נעשות רק דרך הגוף, לא דרך כוונות

הרבי מדגיש: דווקא הגוף הוא הכלי לביצוע מצוות. גם מצוות שנראות רוחניות לחלוטין, כמו אהבת ה', חייבות להיות מורגשות בגוף עצמו. שהגוף עצמו ירגיש את האהבה ש'קרבת אלוקים לי טוב"

אם האדם רק מכוון כוונות ואינו מקיים בפועל, הוא לא רק מפספס את המצווה, הוא עובר עבירה של ביטול מצוות עשה.

אם הוא מקיים את המצווה בלי כוונה עמוקה, זה אולי לא מושלם, וישלם על זה אבל הוא קיים אותה. בפועל זה העולם קובע.

כשעבודת ה' פוגשת את המציאות: סיפור הצמח צדק

הרבי מביא מעשה הידוע מהצמח צדק, האדמו"ר השלישי של חב"ד. בברית של אחד מנכדיו התלבטו בין מוהל מבוגר המומחה בכתבי האר"י לבין מוהל צעיר ומקצועי בפועל.

הצמח צדק פסק לבחור בצעיר: בטענה כשצריך למול בגשמיות, הולכים עם מי שמומחה בגשמיות.

המסר ברור: בעולם המעשה, לא הכוונות קובעות אלא התוצאה. עבודת ה' חייבת לרדת לקרקע, לרמה של יכולת ביצוע אמיתית.

למה אסור "להילחם" בגוף?

כאן מגיע הרבי לשיא הביאור: אל תנסה להילחם בגוף, לא לדכא אותו ולא לסגף אותו. על הפסוק "וחדלת מעזוב לו", הרבי מבאר את הפתגם של הבעש"ט, אתה עלול לחשוב שבגלל שהגוף רובץ תחת משאו, אז כדאי לך להתמסר לעבודה ששייכת רק לנשמה ואת הגוף למגר ע"'י תעניות וסיגופים, אז אומרים לו : "עזוב תעזוב עימו", יש לברר ולהעלות את הגוף. עליך להעלות את הגוף, לא למחוק אותו.

הגוף הוא מקור החיות של הנשמה

בסיום, הרבי מביא את פירוש הזוהר: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" אינו מתכוון שהגוף מוביל את הנשמה מבחינה חומרית, אלא שהגוף הוא המקום שבו הנשמה מקבלת את חיותה. בלי גוף בריא ומטופח, גם הנשמה אינה יכולה לפעול.

זהו מסר יהודי עמוק: עבודת ה' אינה מנותקת מהמציאות. היא דורשת גוף יציב, רגשות שמורגשים באופן מוחשי, ורוחניות שמתרגמת למעשים.

להיות כלי לאור הנשמה , ורק ככה עוצמת הנשמה מתבטאת היטב במציאות.