בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשרד להגנת הסביבה: פסק כי על יצרנים ויבואנים של מכלי משקה גדולים לשלם את העיצומים הכספיים ודרישות תשלום שהטיל המשרד להגנת הסביבה, בסך כולל של 48 מיליון שקל, בגין אי-עמידה ביעדי האיסוף והמיחזור
השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג: "פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי מאשר שוב את עמדת המשרד להגנת הסביבה כי לא הייתה עמידה ביעדי האיסוף והמיחזור של מכלי משקה גדולים בשנת 2016, וכי ההחלטה להחיל את מנגנון הפיקדון על מכלים אלה הייתה מוצדקת.
ביהמ"ש אישר את הטיפול המקצועי והענייני של עובדי משרדי, שהתמודדו עם סוגיה מורכבת זו תוך השקעת מאמצים מרובים ואלפי שעות עבודה, למען הציבור ואיכות הסביבה. חוק הפיקדון על מכלי משקה גדולים שיוחל ב-1 בדצמבר 2021 הוא הצעד הנכון למען הציבור, הסביבה והכלכלה".
בפס"ד מפורט שניתן אתמול קיבל השופט ארנון דראל מביהמ"ש המחוזי בירושלים את עמדת המשרד להגנת הסביבה במלואה בכל הנוגע להטלת עיצום כספי ודרישות תשלום על יצרנים ויבואנים של מכלי משקה גדולים.
נוכח פסה"ד יידרשו היצרנים והיבואנים, אשר המשרד להגנת הסביבה הטיל עליהם עיצומים כספיים ודרישות תשלום, לשלם למשרד סך כולל של כ-48 מיליון שקל בהתאם להחלטת הממונה. בנוסף, ביהמ"ש הטיל על היצרנים והיבואנים תשלום הוצאות לטובת המשרד בסך של 30 אלף שקל.
תחילת הסיפור כאשר בשנת 2019 הטיל הממונה על חוק הפיקדון במשרד להגנת הסביבה עיצומים כספיים על יצרנים ויבואנים של מכלי משקה גדולים, לאחר שמצא כי לא עמדו ביעדי האיסוף והמיחזור של מכלי משקה גדולים.
על החלטה זו הגישו היצרנים והיבואנים ערעור לבית משפט השלום בירושלים, ובנובמבר 2020 התקבל הערעור בחלקו.
פסק הדין בזמנו קבע שהיצרנים והיבואנים אכן לא עמדו ביעדים, אבל יחד עם זאת, על המשרד היה להכיר באופן רטרואקטיבי באיסוף מכלי משקה שבוצע על-ידי חברה קבלנית בשנת 2016, למרות שתאגיד המיחזור אל"ה, אשר מייצג את חברות המשקאות, התקשר ושילם עבור איסוף המכלים רק בשלהי שנת 2017.
על פסה"ד הוגש ערעור מטעם היצרנים והיבואנים, אשר טענו כי עמדו ביעדי האיסוף והמיחזור ויש לבטל כליל את העיצומים הכספיים ודרישות התשלום של המשרד להגנת הסביבה. כמו-כן, הגיש המשרד ערעור שכנגד בגין ההחלטה להכיר בדיעבד בהתקשרות שבוצעה.
בפסה"ד שנתן השופט דראל, התקבלו במלואן טענות המשרד.
בפסה"ד נקבע, כי החלטת הממונה ניתנה לאחר בחינה מקיפה של כלל טענות היצרנים והיבואנים ולאחר מתן הנמקה מפורטת; כי גישתו של הממונה לטענות היצרנים והיבואנים ראויה להערכה; וכי אין מקום להתערבות בהחלטתו.
ביחס לטענות היצרנים והיבואנים קבע ביהמ"ש, כי הממונה רשאי ואף נדרש לבצע בקרה משמעותית על דיווחי היצרנים והיבואנים, ורשאי לדחות דיווחים שאינם מבוססים על אסמכתאות מהימנות, לרבות תעודות שקילה, או על יסוד התקשרויות מלאכותיות בדיעבד.
וכך כתב השופט דראל: "הפרשנות האחרת, שנטענה על-ידי היצרנים והיבואנים, הופכת את הליך הבדיקה והבקרה שאמור הממונה לעשות כדי לממש את תפקידו לחסר ערך ועקר, שכן משמעות קבלת עמדת המערערות היא שהממונה אינו יכול לדרוש ולקבל את האסמכתאות העומדות ביסוד הדיווחים שנמסרו לו, וכך גם נשללת ממנו האפשרות לבחון את אמיתות הדיווח שנמסר לו.
איני מקבל את גישתן של המערערות כי הזכות לדרישת 'כל מידע' מוגבלת למצבים שבהם נוכח הממונה לדעת שקיים פגם בדיווח שקיבל או שיש לפניו ראיות מהימנות המביאות אותו למסקנה שהדיווח אינו מדויק.
לדידי, הממונה רשאי ואף חייב לבצע כל פעולת בדיקה כדי להבטיח קבלת דיווח אמין ומדויק, והוא אינו מוגבל במצבים שבהם יפעיל את סמכותו וידרוש מסמכים נוספים ובהם תעודות שקילה".
השופט הוסיף: "קבלת גישתן של המערערות מביאה ליצירת מתווה לעריכת עסקאות מלאכותיות, אף לאחר סיום אותה שנה, ומאפשרת לגורם אחד לרכוש לעצמו עמידה, שעמד גורם אחר, בדרישות החוק בדיעבד.
גישה כזו אינה יכולה להתקבל. יש בה כדי ליצור מסלול עוקף של עמידה ביעדים שנקבעו, והיא מביאה למעשה לפיתוח "תעשייה" של רכישת איסוף ומחזור על ידי גופים אחרים בדיעבד, על ידי מי שלא הצליח לעמוד ביעדים".
