לא כל בריחה היא כישלון. לפעמים היא מחסה זמני שמעניק כוח, ולפעמים היא הרגל שמעמיק את הכאב. מחקרים עדכניים מציעים איך לזהות את הרגעים שבהם ההימנעות בריאה, ואיפה היא כבר מתחילה לגבות מחיר
כמעט כל אחד מכיר את התחושה הזו: עומס, כאב או קושי, והתגובה האוטומטית היא פשוט לברוח. לפעמים זה במסכים, לפעמים באוכל או בשינה ארוכה. מחקרים בפסיכולוגיה מראים שזו תגובה טבעית, מנגנון הגנה שנועד להרחיק אותנו מהסכנה.
אבל מה קורה כשהבריחה הופכת לדפוס? לפי סקירה שפורסמה ב־Frontiers in Psychiatry (2024), שימוש חוזר בהימנעות כדי להתמודד עם מצבים מאתגרים עלול להוביל לעלייה ברמות חרדה, דיכאון ואפילו התמכרויות.
מתי בריחה מועילה
לא כל בריחה היא שלילית. מחקרים מצביעים על כך שבריחה זמנית, כמו טיול קצר, מנוחה, או עיסוק יצירתי, יכולה דווקא לאפשר לנפש לנשום ולצבור כוחות. במילים אחרות, "בריחה מודעת" היא סוג של מחסה רגשי: הפסקה שנועדה לאזן ולהיטען מחדש.
מתי בריחה מזיקה
הבעיה מתחילה כשההימנעות הופכת לאוטומטית. סקירה שפורסמה ב־Journal of Anxiety Disorders (2015) מדגישה שהימנעות מתמשכת מחזקת את הפחדים במקום להעלים אותם. אדם שנמנע מלהתמודד עם מצבים מאתגרים לומד באופן לא מודע שהמצב מסוכן, גם אם הוא לא באמת כזה.
כך נוצר מעגל: הקושי מביא בריחה, הבריחה מחזקת את הקושי, וחוזר חלילה.
איך מזהים את הצורך האמיתי
מאחורי כל בריחה מסתתר צורך. לפעמים זה מנוחה, לפעמים קרבה, ולפעמים פשוט הקלה רגעית. ברגע שמזהים את הצורך, אפשר להחליט איך למלא אותו בצורה מודעת: לנוח באמת, לדבר עם מישהו קרוב, או לבחור פעולה קטנה וממוקדת במקום דחיינות אינסופית.
המסקנה מהמחקרים ברורה: בריחה היא לא אויב, אלא סימן. היא מספרת לנו שמשהו קשה מדי כרגע ושאנחנו זקוקים להקשבה עצמית. הבחירה שלנו היא אם להפוך אותה למחסה זמני ובריא, או לתת לה לנהל אותנו.
וכאן טמונה הנחמה: ברגע שאנו שמים לב לבריחה ומבינים את מקורה, היא יכולה להפוך לא למבוך שמאבד אותנו, אלא לדלת שפותחת דרך חדשה להתמודדות, לצמיחה ולשלווה פנימית.
מענק חירום מיידי: 4,000 שקל תוך 72 שעות
