יום האבל הלאומי מציין את חורבן שני בתי המקדש, אך על פי המסורת – דווקא בו נולד הגואל. בין בכי המרגלים לחורבן גוש קטיף, בין ההיסטוריה לשמחה העתידית
היום, ט' באב, מצוין כיום אבל לאומי כבד לעם היהודי – תאריך שנחקק בזיכרון ההיסטורי כחורבן כפול: חורבן בית המקדש הראשון על ידי הבבלים, ולאחריו חורבן הבית השני בידי הרומאים. אך לצד האבל – טמון בו גם זיק של אור: המסורת היהודית מלמדת כי ביום זה ממש נולד משיח צדקנו.
חמשת האסונות הראשונים – ומעבר להם
המשנה מונה חמישה אסונות שבגינם נקבע תשעה באב כיום צום: בכיית עם ישראל בעקבות דברי המרגלים שדיברו סרה על הארץ, חורבן שני בתי המקדש, חורבן העיר ביתר וסיום מרד בר כוכבא שבו נהרגו 580 אלף יהודים, וחרישת שטח הר הבית על ידי טורנוסרופוס הרשע.
אך ההיסטוריה היהודית מוסיפה עליהם עוד – ובהם גירוש יהדות אנגליה (1290), גירוש צרפת (1306), גירוש ספרד (1492), הצטרפות גרמניה למלחמת העולם הראשונה (1914), ולבסוף – גירוש גוש קטיף בשנת 2005.
הרבי מליובאוויטש: תשעה באב – היום המסוגל ביותר לגאולה
בשיחותיו של הרבי מליובאוויטש מודגש ממד הפלא שבאותו יום – יום לידת המשיח ו"התגברות מזלו". בשנת תשנ"א, הרבי הסביר כי המהות הפנימית של הצום אינה עצבות, אלא "ששון ושמחה כפי שיתגלה בגאולה".
הרבי אף הנהיג באותו תשעה באב תחושת ביטחון גמורה בביאת הגואל – עד לשמחה המותרת לפי השולחן ערוך, תוך השוואה לשמחת תורה בהקפות.
ומה עכשיו?
"אם ח"ו משיח יתעכב", הרבי אומר, "צריך להחליט החלטות טובות לימים הבאים" – הרבי לא ראה בתשעה באב רק יום של זיכרון לחורבן, אלא יום עם מהות מהפכנית: עתיד של בניין. דווקא ביום הקשה ביותר בלוח השנה – הרבי התמקד בהזדמנות שבו, בהפיכתו הקרובה לששון ולשמחה בגאולה.
בעולם שבו המעשה הוא העיקר, הרבי קרא שלא להסתפק ברגש, אלא לתרגם את התחושות להחלטות מעשיות – החלטות של התחזקות, ציפייה פעילה וביטחון מוחלט בגאולה שתבוא מיד ממש.
יוסף חדאד הותקף – וזומן לחקירה: 'חייו מאוימים מדי יום"
