מלחמה בצפון, טרור בדרום, רקטות, אינפלציה – ובכל זאת: בתי ספר פתוחים, עסקים שורדים, תיירות חוזרת. איך זה הגיוני? בעוד שמדינות באזור מתפרקות, עם ישראל ממשיך לחיות, לעבוד ולהאמין. גם אחרי 7 באוקטובר – השגרה כאן היא לא נס – היא תופעה מדינית נדירה
מה רואים כשמסתכלים על ישראל מבחוץ?
בעולם מתוקן, מדינה שחטפה טבח כמו ב־7 באוקטובר 2023, מנהלת מלחמה ארוכה, עומדת מול איום צבאי בצפון, ותחת התקפות טילים מאיראן – הייתה עלולה לקרוס. אבל ישראל? ממשיכה לתפקד.
החנויות פתוחות, קניונים מלאים, טיולים מתקיימים בצפון, תיירים חוזרים לירושלים, ועשרות אלפי ילדים לומדים כל בוקר. למרות כאב, למרות פחד, ולמרות עומס כלכלי – המדינה הזו פשוט מתעקשת לחיות.
השוואה קצרה למדינות אחרות באזור ממחישה עד כמה המצב כאן חריג:
סוריה – מלחמת אזרחים מאז 2011. מיליוני פליטים. אזורים שלמים בשליטת מליציות. הכלכלה בקריסה מוחלטת. שירותי רפואה וחינוך – כמעט אינם.
לבנון – מאז קריסת המטבע ב־2019 המדינה שקועה באינפלציה עצומה, הפסקות חשמל יומיומיות, ופיצוץ נמל ביירות ב־2020 נותר ללא אחריות ממשלתית. מאות אלפי אזרחים ירדו מנכסיהם.
תימן – אחת המדינות העניות בעולם. על פי האו"ם, מיליוני נשים וילדים בסכנת רעב. המלחמה בין החות'ים לקואליציה בראשות סעודיה ממשיכה ללא הכרעה.
איראן – נשים נרדפות על חוקי לבוש. מאות הוצאות להורג בשנה, כלפי מתנגדי משטר. צנזורה כבדה. עיתונאיות עצורות. הכלכלה מנותקת מהמערב.
עיראק – ממשלה לא יציבה, מאבקי שליטה בין כוחות שיעיים וסונים, וטרור מתמשך של דאעש בשולי הערים.
ומה עם אוקראינה?
גם המלחמה בין רוסיה לאוקראינה – הנמשכת מאז 2022 – לא משתווה למצב בישראל. באוקראינה, שטחים שלמים נכבשו, מיליונים ברחו, תשתיות אזרחיות הושמדו. אצלנו – גם בעיצומה של מערכה צבאית – מדינה שלמה ממשיכה לפעול.
מול זה, ישראל – על אף כל המתח, האיומים, והכאב – מחזיקה כלכלה פתוחה, מערכת בריאות ציבורית, דמוקרטיה פעילה, עיתונות חופשית, ואפילו תרבות חיה.
אחרי 7 באוקטובר – ישראל לא התפוררה, אלא התגבשה. עשרות אלפי אזרחים גויסו תוך שעות. קהילות התארגנו לתמוך בפליטים מהדרום והצפון. מוקדי סיוע קמו בשטח – מהר יותר מהמדינה.
גם תחת מתקפה – מערכת הבריאות המשיכה לטפל. מערכת החינוך פתחה מסגרות לילדים גם באזורים מרוחקים. התחבורה הציבורית פעלה. ואפילו תיירים עדיין בתוך הלחימה מגיעים.
כלכלה שמצליחה להחזיק
למרות האטה בצמיחה ועלייה בהוצאות הביטחוניות, בנק ישראל פרסם בתחילת 2025 כי היציבות נשמרת, והתחזיות הצביעו על התאוששות הדרגתית. שוק ההייטק ממשיך לפעול, היצוא הביטחוני בשיא, והצריכה הפרטית לא התרסקה.
אמונה בלתי ניתנת להסבר
האלמנט שהעולם לא מבין – אבל כל ישראלי מרגיש. אמונה – תחושת שייכות, תקווה, וחיבור פנימי ש"אנחנו נקום מזה".
ומה עם 7 באוקטובר?
זו הייתה אחת הטראומות הקשות בתולדות המדינה: המון נרצחו, הרבה נחטפו, קהילות שלמות נעקרו. ועדיין – ישראל חזרה לשגרה מהר ממה שדמיינו. לא מתוך שכחה, אלא מתוך כוחות חיים בלתי מוסברים.
אפשר לראות את זה בבירור אצל החטופים ששבו הביתה. רבים מהם דיברו לא רק על ההישרדות – אלא על התעוררות רוחנית. דמותו של אלי שרעבי, חטוף לשעבר, הפכה בעיני רבים לוויקטור פרנקל של הדור הזה – אדם שחי בתוך התופת, ובחר להאמין דווקא שם. דבריו, שהתמקדו בכוחה של הנשמה מול החומר, הפכו לסמל. "לקחו לי את הכל – חוץ מהבחירה להאמין", אמר.
העדויות האלה מבהירות: עם ישראל לא שורד בזכות אמצעים – אלא בזכות מה שהוא עשוי ממנו. משהו אחר. חומר אחר.
"עיני ה' אלוקיך בה"
הפסוק מדברים י"א – "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" – מקבל כאן משמעות מדינית. גם אנשים שאינם דתיים מרגישים שיש כאן משהו שאי אפשר להסביר – מדינה שמסרבת להישבר, למרות הכל.
תיעוד של חמאס בוזז את המשלוחים לעזה – ומוכר לעולם מצג שווא של רעב
