כשילד מבקש בגדים יקרים, הנטייה הטבעית היא לחשוב שמדובר בפינוק, לחץ חברתי או שטחיות. אבל אולי הוא בכלל משקף את החולשה שלנו כהורים מול התרבות שגדלה אצלנו בבית?
ילד לא יוצא מהרחם עם משיכה למותגים. הוא לומד את זה – מאיתנו.
מהתגובות שלנו, מהשפה שלנו, מהמקומות שבהם אנחנו כן מרשים לעצמנו לחרוג מהתקציב – כי "זה שווה את זה".
אנחנו, ההורים, יצרנו עולם שבו לוגו הוא לא רק עיצוב – הוא סמל לזהות. ואז אנחנו מתפלאים כשהילד דורש "רק נייק", כאילו הוא המציא את זה לבד.
אבל הוא לא. הוא רק קלט את השדר:
ערך עצמי = איך אתה נראה, מה אתה לובש, כמה זה עלה.
הבעיה היא לא הילד – זו התרבות שיצרנו
ההורות החדשה מלאה באהבה, אבל גם מלאה בפחד:
פחד שהילד ירגיש חריג, חסר, לא שייך.
אז אנחנו לא רק קונים – אנחנו מתקנים. מפצים. סוגרים מעגלים שלנו, דרך הארון שלו.
כשהילד מבקש מותג, זו לא רק בקשה. זו בדיקה סמויה:
"כמה מותר לי לרצות? כמה מותר לי לבלוט? וכמה אני שווה?"
ומי שמגיב רק עם "לא צריך את זה" – עונה על מוצר.
אבל לא על השאלה האמיתית.
מותג הוא לא מותרות – הוא סמל. צריך לפענח אותו, לא רק לקנות או לסרב
התגובה הרגילה היא בינארית: כן או לא.
אבל התגובה החכמה שואלת:
"מה המותג הזה מייצג עבורך?"
אם הילד אומר "ככה כולם" – זה פחד מהדרה.
אם הוא אומר "זה יפה" – זו אסתטיקה.
אם הוא אומר "אני נראה טוב בזה" – זו התחלה של זהות אישית.
ולכל אחת מהתשובות האלו מגיעה תגובה אחרת לגמרי. והיא הזדמנות לבירור ושיחה ובה עם הילד בה הוא ילמד על עצמו ועל המניעים שלו, ויכולת לבחור מה נכון באמת עבורו.
אם לא נדבר עם הילד על כסף – הוא ילמד עליו מהחולצות
הסיבה שילדים כל כך משקיעים במותגים היא שאין להם כלים אחרים להבין ערך.
אף אחד לא מדבר איתם על עבודה, חיסכון, דחיית סיפוקים.
אז הם שופטים לפי מה שנמצא מולם – תווית.
מותג הופך לקיצור דרך פסיכולוגי: ככה נדע מי שווה.
אם לא נייצר בבית שפה כלכלית בריאה, הילד ילמד מהאינסטגרם.
שיחה על מותג – זו הזדמנות לאימון בחיים עצמם
במקום לכעוס או להיבהל, נבין:
המותג שביקש הילד הוא לא סכנה – הוא סימן שאלה פתוח.
זו ההזדמנות ללמד:
- לבחור בעדיפות ולא רק לפי דחף
- לנהל תקציב אמיתי
- להכיר את הלחצים הסביבתיים ולא להתכופף מולם
- ואולי הכי חשוב – להבין שהערך העצמי שלו לא יושב על הבד
במילים אחרות: המותג הוא לא הבעיה.
ההזדמנות לפספס את השיחה – זו הבעיה.
אז מה עושים? לא "נותנים או לא נותנים". אלא נכנסים פנימה
הילד ביקש משהו יקר? אל תמהרי לשלול. תשאלי: למה?
החלטתם לקנות? אל תעברי את זה בשתיקה. תסבירו מה אתם מאפשרים, ולמה.
החלטתם שלא? אל תגידו "חבל על הכסף". תגידו "הערך שלך לא תלוי בזה." תנסו לתת הסבר לילד – איך הוא יכול להשיג את המטרה – הרגש שהוא מחפש כתוצאה מהקניה אם זה "מקובל" "עדכני" גם בדרכים אחרות.
כי מה שבאמת נלמד באותו רגע הוא לא אם הילד קיבל את הבגד – אלא אם הוא הרגיש שנשאר שווה גם בלעדיו.
מותגים לא חייבים להיות אויב, אבל הם לא יכולים להיות מדריך.
אם לא נלמד את הילד לפתח מצפן פנימי – הוא ילך כל החיים לפי הלוגואים של אחרים.
אבל אם נשכיל להפוך את הבקשה לבסיס לשיחה – הוא ייצא עם ערך שלא תופרים בתאילנד, אלא בבית.
סב לנכדים או מצית סדרתי? החשוד בהצתה מכחיש, אך נראה שיש קצה חוט
