המסע מהקדושה הגבוהה ביותר אל המקומות הנמוכים ביותר – והפלא שנולד שם
פרשת ויצא נפתחת במילים: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", תיאור המעיד על יציאתו של יעקב ממקום קדוש ורוחני – באר שבע, לעבר חרן, "חרון אף של מקום", המקום הנמוך ביותר מבחינה רוחנית
לכאורה, פסוק תמים, אך כשנכנסים לעומקו, הרבי מלובביץ' הרב מנחם מנדל שניאורסון מביא את המסר העצום שנוגע לכל אחד ואחת מאיתנו. יציאת יעקב מבאר שבע מסמלת את יציאת הנשמה ממקומה הרוחני הגבוה, מבית אביה שבשמיים, אל תוך "חרן" – העולם הגשמי והחומרי שבו אנחנו חיים.
מה הופך את סיפורו של יעקב לשונה?
כשאנו משווים את סיפור יעקב לאבותיו, ההבדלים בולטים. אברהם, לא מסופר לנו על עברו לפני שהגיע לארץ אלא רק ע"י מדרשים. יצחק לעולם לא עזב את הארץ, יעקב, לעומת זאת, יוצא אל העולם, והתורה מספרת לנו כל פרט – איפה הוא נרדם מה הוא חלם כשהוא מגיע כמה מנסים לרמות אותו, מה הוא עשה נגד הרמאויות, מתחתן, מוליד ילדים. ודווקא שם הוא מקים את בני ישראל.
ההבדל הבולט ביותר הוא שדווקא יעקב מצליח להעמיד משפחה שלימה – כל ילדיו הולכים בדרכו, בניגוד לאברהם (שישמעאל יצא ממנו) ויצחק (שעשו היה בנו).
איך יכול להיות דווקא במקום כל כך טמא, שם בני ישראל נולדים, ויעקב מגדל את ילדיו ובמשפחה של לבן הרמאי. ויוצאים מחונכים אחד אחד. ונאמר עליו שהייתה "'מיטתו שלימה"?
השכיבה במקום המקדש: השוואת הראש והרגליים
אחת התמיהות שמעלה הרבי היא: מדוע דווקא במקום המקדש יעקב "שכב"? חז"ל מציינים שזו הפעם היחידה שיעקב ישן במשך 14 שנות לימודיו בבית עבר ו-20 שנות עבודתו בבית לבן. הרבי מסביר שהשכיבה מסמלת את השוויון בין הראש והרגליים, בין המעלה למטה. חיבור זה בחיצוניות הוא נחות אבל הרבי מגלה לנו שזה ביטוי של גילוי העצמות האלוקית, שבה המעלה והמטה שווים. לכן האבנים ששם למראשתיו שהתחלקו לראש ולגוף נהיו לאבן אחת , אבן לא סתם אלא ביטוי לעוצמת ותוקף הנשמה בגשמיות.
שזהו ענין האבנים (תוקף). וכאשר מתגלית במציאות הגשמיות מציאותה האמיתית (הנשמה), אזי אין להעלם והסתר של הגשמיות שום תפיסת מקום, ממילא לא יכולות חיות רעות להזיק ליעקב.
המקדש, שבו העצמות האלוקית מתגלה, הוא המקום שבו יכולה להתקיים השוואה זו. דמותו של יעקב, שראשו ורגליו שווים, מייצגת את האחדות המושלמת בין נשמה וגוף, בין רוחניות וגשמיות.
יעקב לא רק יוצא לחרן, הוא גם הופך אותה למקום של קדושה. לכן כתוב "חרנה" ולא לחרן, המילים מלמדות אותנו שהמטרה היא לא להפריד בין באר שבע לחרן, אלא לחבר אותן למציאות אחת, לחיות בעולם הזה מתוך חיבור עמוק לרוחניות.
יעקב אבינו מהווה דוגמה נעלה לכך. ירידתו לחרן – למקום הנמוך ביותר מבחינה רוחנית – לא רק שאינה מפחיתה מגדולתו, אלא דווקא שם הוא בונה את בית ישראל ומגלה את נוכחות ה' גם במקומות הנמוכים ביותר.
פרשת ויצא מלמדת אותנו שיעור עמוק על החיים: הגוף שלנו והנשמה מטרתם להיות אחד לא להשאיר אותם נפרדים אלא שתהיה זרימה ויהיה ניכר מציאותם אחת. שהצרכים שלהם יסתנכרנו ויקבלו מענה שווה.
בדור שלנו ההתמזגות ברורה
היום קל לראות כיצד העניינים הרוחניים והגשמיים שזורים זה בזה ומשלימים אחד את השני. גוף בריא ושמח משמש כלי קיבול לאור האלוקי ומאפשר קיום מצוות מתוך שמחה ושלמות. היופי והתענוג הגשמיים מוסיפים מימד של עוצמה וחיות לעבודה הרוחנית, ואילו לימוד מעמיק מביא עמו תחושת סיפוק והנאה גשמיים ממש עם הפנמה בחיי היומיום.
דוגמה מעשית לכך ניתן לראות במנהג לתת לילדים דמי חנוכה מתוך נדיבות. פעולה פשוטה זו מלמדת את הילד שהכסף, שהוא דבר גשמי במהותו, יכול להפוך לכלי רוחני. כך הוא לומד לייעד חלק מכספו לצדקה ולמעשים טובים, ולהשתמש בו לא רק לצרכים חומריים אלא גם לקדושה, מתוך שמחה ועונג.
